פסק-דין בתיק ע"א 50430-03-11

בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בהרצליה (כב' השופטת סיגל רסלר-זכאי) במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה לביצוע שלוש המחאות בסך כולל של 284,949 ש"ח, וניתן היתר להמשיך בהליכי ההוצל"פ לגביית ההמחאות, והמערערת חוייבה בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ש"ח.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.         המשיבה, חברת החבובות חנות צעצועים שלי בע"מ (להלן: "המשיבה"), חברה העוסקת במתן הלוואות בריבית ובניכיון שיקים, הגישה להוצאה לפועל שלוש המחאות לביצוע על סך כולל של 284,949 ש"ח, כאשר כל המחאה הינה על סך של 94,983 ש"ח, כשמועדי הפירעון הם: 17.08.04, 02.09.04 ו- 17.09.04 (להלן: "ההמחאות"). ההמחאות נמשכו על ידי המערערת, רחל טולדנו (להלן: "המערערת") לפקודת חברת ר.ב.ר.א יזום והשקעות בע"מ (להלן: "הנפרעת"), אשר אחד השותפים בה, מר ניסים דג'לדטי, הוא גם מנהל המשיבה (להלן: "מנהל המשיבה"). יצוין כי על גב ההמחאות מצויה חותמת של הנפרעת בצירוף חתימה, וכן חותמת של המשיבה בצירוף חתימה.

2.         בין המשיבה לבין מר טל יגרמן (להלן: "יגרמן") נערכו מספר עסקאות הלוואה וניכיון, כאשר המשיבה נתנה ליגרמן מזומנים, ובתמורה נהג יגרמן למסור לה כנגד ההלוואות המחאות של גורמים שלישיים.

3.         לטענת המשיבה, גם ההמחאות נשוא הדיון נמסרו לה על ידי יגרמן, והיא אוחזת בהם כשורה, וזאת לאחר שהמחאות אחרות שמסר יגרמן חוללו בהעדר כיסוי. לטענתה, ההמחאות נמסרו לה כשהן חתומות בלבד - בחתימת המערערת, כאשר יגרמן מילא את סכום ההמחאות ומועד הפירעון בנוכחות מנהל המשיבה, ושם הנפרע נותר ריק. כנגד המחאות אלה החזירה המשיבה ליגרמן המחאות קודמות שחוללו. המשיבה העבירה את ההמחאות לנפרעת, לשם כיסוי חובו של יגרמן, כאשר המשיבה ערבה לפירעונן. ההמחאות הוצגו לפירעון באוקטובר 2004, ומשלא היה כיסוי, שילמה את הסכום לנפרעת (כמתחייב מערבותה), ופתחה המשיבה בהליכי הוצאה לפועל.

4.         המערערת טענה בפני בית משפט קמא כי אין לה כל קשר עם הנפרעת, וכי לא קיבלה ממנה תמורה בגין ההמחאות. לטענתה, היא מסרה את ההמחאות (ביחד עם שתי המחאות נוספות) ליגרמן, כבטוחה לתשלום שכר טרחה שיגרמן היה חייב לעורך דינו, וכאשר היא גם חתמה כערבה על הסכם שכה"ט, וכן טענה כי לאחר פירעון החוב לעורך הדין היה אמור יגרמן להחזיר לה את ההמחאות.

יצוין, כי יגרמן תמך בגרסתה של המערערת, וטען כי "ככל הנראה" ההמחאות נגנבו ממנו על ידי גורמים הקשורים למשיבה.

5.         בית משפט קמא קיבל את התביעה, וקבע כי אין רלוונטיות לטענת המערערת כי לא קיבלה תמורה מהנפרעת, שכן "הצד הקרוב" לגביה הוא יגרמן, ויש לבחון את מערכת היחסים בין המערערת לבין יגרמן.

בית המשפט קבע כי המערערת לא הוכיחה פגם במסירה או תנאי במסירה, וציין כי גרסת המערערת, וגרסתו של יגרמן, היו רצופות בסתירות, ודחה את גרסת המערערת לפיה מסרה את ההמחאות ליגרמן כדי שישמשו בטוחה לתשלום שכה"ט לעורך דינו, ובתוך כך קבע כי המערערת לא הוכיחה טענה זו, ולא הביאה לעדות עדים רלוונטיים בהקשר זה.

בית המשפט קיבל את גרסת המשיבה באשר לנסיבות קבלת ההמחאות, וציין כי מצא תימוכין לגרסת המשיבה גם בעדויותיהם של יגרמן ושל המערערת, שהודתה כי רק חתמה על השיקים שמסרה ליגרמן, מבלי שציינה סכום, או לפקודת מי השיק. בסופו של יום קבע בית המשפט כי המשיבה הינה אוחזת בעד ערך וכאמור קיבל את התביעה.

בנוסף, דחה בית המשפט את גרסת יגרמן כי ההמחאות נגנבו ממנו על ידי אחיו של מנהל המשיבה.

טענות הצדדים בערעור

6.         לטענת המערערת, עסקת היסוד נשוא הדיון הינה עסקה למתן הלוואה חוץ בנקאית, ושגה בית המשפט כשלא קיבל טענה זו, בהתבסס על הכחשת קיומה של עסקה על ידי המערערת ויגרמן. לטענתה, די באמור בתצהיר המשיבה בבקשה להטלת עיקולים בתיק ההוצל"פ, שם ציינה כי היא חברה העוסקת במתן הלוואות, וכי עסקת היסוד הנדונה היא עסקת הלוואה, כדי לקבוע כי היה על המשיבה להגיש את הבקשה לביצוע השטרות בהתאם לסעיף 8 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, ולצרף לבקשה העתק מהסכם ההלוואה, כאשר למעשה אין בידי המשיבה הסכם בכתב, ועל כן דין תביעתה להידחות על הסף.

בהקשר זה מוסיפה וטוענת המערערת, כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי הטענה הנ"ל נטענה ע"י המערערת באיחור, שכן הטענה עלתה כבר בהליך ההתנגדות, והמשיבה לא התנגדה לכך.

לטענת המערערת, שגה בית המשפט כשדחה טענתה כי ההמחאות נמסרו ליגרמן רק כדי שיהוו בטוחה לתשלום שכה"ט לעורך דינו, דהיינו שההמחאות נמסרו "למטרה מיוחדת" כאמור בסעיף 20(ב)(2) לפקודת השטרות. לטענתה, היה על בית המשפט לבחון את כוונתה הסובייקטיבית בעת הוצאת ההמחאות, וטעה בית המשפט כשקבע כי התגלו סתירות בעדותה באשר למטרת מסירה ההמחאות ליגרמן, ובכל מקרה אין בסתירה כזו או אחרת כדי לדחות את הטענה הנ"ל. לטענתה, דווקא הסתירות בין עדותה לעדותו של יגרמן, באשר למספר השיקים שנמסרו או למועד מסירתם, כאשר מדובר בעדות שניתנה מס' שנים לאחר האירועים הרלוונטיים, מלמדות דווקא כי הם לא תיאמו גרסאות. עוד לטענתה, לגבי מספר השיקים כלל לא מדובר בסתירה, שכן כבר בדיון בהתנגדות ציינה שמדובר בשמונה שיקים, שחמישה מהם ניתנו במקבץ אחד, והם ששימשו כבטוחה לתשלום שכה"ט.

עוד טוענת המערערת, כי בית משפט קמא התעלם מהסתירה בגרסת המשיבה ביחס לעסקה נשוא הדיון כפי שהועלתה בתצהיר העדות הראשית לבין הגרסה כפי שהועלתה בבקשה להטלת עיקולים.

7.         יצוין, כי המערערת הגישה בקשה להוספת ראיה בערעור - מסמך מיחידת נותני שירות מטבע במשרד האוצר, לפיו המשיבה אינה רשומה במרשם נותני שירותי המטבע כמתחייב מחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000. לטענתה, הדבר נודע לה רק לאחר מתן פסק הדין, וזאת לאחר שיגרמן, שריצה באותה עת עונש מאסר, קרא את פסק הדין והבין כי מנהל המשיבה שיקר בעדותו בעניין זה. לטענתה, לקבלת הראיה יש חשיבות רבה, שכן משמעות הדבר כי העסקה העומדת בבסיס הדיון הינה עסקה בלתי חוקית, ודינה להתבטל.

מנגד, טוענת המשיבה כי המערערת יכולה הייתה להשיג את הראיה עוד בעת הדיון בערכאה קמא, כאשר בין המועד בו נחקר מנהל המשיבה ועד למועד מתן פסק הדין חלפה כשנה, והמערערת יכולה הייתה לפנות למוסדות הרלוונטיים ולבדוק הדבר מבעוד מועד, ואין לקבל את הטענה כי בשל מאסרו של יגרמן לא ניתן היה לפנות אליו קודם לכן. בנוסף, טוענת המשיבה כי מנהלה אישר בעדותו כי יש לה רישיון לעסוק בהלוואות חוץ בנקאיות, כפי שאכן הדבר, וכי הוא הבהיר כי את הניכיון עשתה חברה אחרת שבבעלות חלקית שלו - היא הנפרעת, שלה רישיון לניכיון שיקים. לכן, גם מהבחינה המהותית, אין בקבלת הראיה הנוספת כדי לשנות מתוצאת פסק הדין.

8.         בעיקרי הטיעון מטעמה, טוענת המשיבה כי עיקר הערעור מופנה כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שקבע בית משפט קמא, תוך פירוט הסתירות הרבות בעדויות המערערת ויגרמן, וטוענת כי הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים שכאלה, אלא במקרים חריגים שזה לא המקרה.